אודות עילית (ממוט) קריב

סבתי עילית

סבתי עילית (ממוט) קריב נולדה ב-26.3.34 בקיבוץ גבעת ברנר, ישראל.

ספור תקופת הילדות

עילית בת 5

סבתי עילית גדלה בקבוץ.

כשהייתה אמה בחודש השביעי להריונה  קיבלה רעלת הריון, הרופא הסיע אותה לבית חולים הדסה בת"א שם ניתחו אותה והצילו את חייה. את עילית זרקו עם כל הפסולת בצד כי חשבו שהעובר מת. פתאום אחת האחיות צעקה "ראו זה זז" מיד לקחו את עילית ניקו אותה ושמו אותה בחבילה ענקית של צמר גפן (עוד לא היו אינקובטורים) לאחר שעשו לה שני ניתוחים כדי לסגור פצעים פתוחים. משקלה בעת הלידה היה 1.600 ק"ג והיא הייתה הילוד הראשון ששרד  במשקל זה בפלשתינה-א"י.

בימים ההם היו הילדים ישנים בבתי הילדים וההורים בחדרים שלהם. בחדרי ההורים לא היו מים ולא היו שירותים וחלק מהם גר אפילו באוהלים. את הילדים שיכנו בבתים שהיו מוגנים בפני חדירת כדורים והיו בהם גם מקלחות וגם שירותים. כשהגיעה סבתי לגיל בית הספר עברה עם כל ילדי הכתה שלה לגור ב"שורות" שהיו בתים בני ארבעה חדרים כשהמקלחת והשירותים היו בבנין אחר. בכל חדר גרו ארבעה ילדים. בנים ובנות לחוד. את הארוחות היו אוכלים בבתי הילדים. הילדים הקטנים בפעוטונים ובגנים וילדי בית ספר בחדר האוכל של בית ספר שאליו היה צמוד מטבח.

סדר היום היה כזה: בבוקר הייתה המטפלת מעירה את הילדים. כל ילד היה מסדר את מיטתו והתורן היה שוטף את החדר. כל ילד היה תורן שבוע ימים.

אחר כך, מספרת סבתי, הם היו הולכים למגרש הספורט ועושים עשר דקות התעמלות לפני שנכנסו לשעור הראשון,

לאחר שאכלו ארוחת צהרים היו הולכים להחליף בגדים וממהרים להגיע לעבודה בענפי הקבוץ השונים. סבתי עילית עבדה רוב השנים במשתלה ולפעמים גם בבתי ילדים. פעמים רבות היו יוצאים לעזור בעבודות איסוף שונות כקטיף תפוזים, איסוף תפוחי אדמה, איסוף גזר וקטיף עגבניות בבקרים על חשבון הלמודים.

סבתי מספרת שאת העבודה הראשונה עשתה בכתה ד' באסוף זרעים. אחר כך למדה לעשות במשתלה עבודות רבות אחרות: להפוך אדמה בקלשון, לגרף, לשתול בה עציצים, למלא אותם באדמה ולשתול בהם צמחים. היא גם הכינה את הצמחים שגדלו למשלוח ועזרה בהעמסתם על משאיות.

בגיל הנעורים הייתה אחראית על קבוצות ילדים צעירים שבאו לעבוד במשתלה. המשתלה הייתה מקום עבודה אליו הגיעו ילדים רבים לעיתים עד שבעים ילד ביום והילדים הגדולים היו אחראים על עבודת הילדים הצעירים.

כשעבדה עם הילדים הצעירים הייתה מספרת להם סיפורים וכשמישהו הפסיק לעבוד הפסיקה היא לספר. כך דאגה שהילדים יעבדו כי הם רצו לשמוע את הסיפורים.

פעם נשלחה סבתי, לקטוף יחורים (יחורים = חלקי צמח אותם חתכו, שתלו באדמה והם צימחו שורשים ונוף) במכון ויצמן. לאחר שאספה שני שקים לקחה טרמפ בעגלה של אדם תימני שנסע לכוון גבעת ברנר. היו פעמים שנסעה עם חברה לאוניברסיטה בירושלים ומשם הן חזרו באוטובוס עם שקי היחורים.

בשעה ארבע לאחר תום העבודה, היתה חוזרת לבית הילדים, מתקלחת והולכת לחדר ההורים. כשהגיעה לחדר הוריה הייתה השעה כבר קרובה לחמש. בשעה זו כבר חזרו ההורים מהעבודה. סבתי ואחיותיה היו יושבות עם ההורים ליד השולחן ואוכלות "ארוחת ארבע" שכללה כוס תה או קפה ופרוסת לחם עם ריבה. זו הייתה ההזדמנות לדבר עם ההורים על הנעשה אצל כל אחד וגם על הנעשה בקבוץ, בארץ ובעולם.

אבא של סבתי היה איש שמח שאהב לספר סיפורים רבים ולהצחיק. הוא היה גם שחקן ועילית עזרה לו ללמוד את הטקסטים בע"פ.

בשעה שבע הייתה צריכה סבתי להפרד מההורים וללכת לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל של בית ספר. אחרי ארוחת הערב היו הולכים להכין שיעורים בכתות, לחזרת מקהלה ולפעולות הנוער העובד.

בחדר האכילה ילדים שהיו בתורנות היו מגישים את האוכל לשולחן. בזמנה של סבתי היו מעט מאוד ממתקים אז לפעמים היו ממלאים את הכיסים בזיתים. גם כשהיה אוכל לא טעים היו מכניסים אותו לכיסים כדי שהמטפלות יחשבו שגמרו לאכול ואפשר יהיה ללכת (כי היה אסור לקום מהשולחן לפני שגמרו את כל האוכל). כאשר שמו בכיסים ביצה או אוכל יבש אחר זה היה בסדר אבל כששפכו את הלבן...  מי שלא אהב את האוכל ולא הסכים לאכול אותו בשום אופן קיבל את האוכל של הצהרים בערב. אבל הפעם היה האוכל קר.

בין בתי הכתות עמד ארגז גדול שתמיד היה מלא בתפוזים זו היתה ארוחת עשר שלהם. לעיתים הלכה סבתי עם אחרים לבית החרושת "רמון" והיתה לוקחת חתיכות גדולות של לדר (פיסות פרי דחוס מיובש) שהיה עבורה מעדן.

לתנועת הנוער העובד נכנסה סבתי בגיל שלוש עשרה.

הקבלה לתנועת הנוער היתה מאוד דרמטית. סבתי ישבה עם כל בני כתתה על הבמה בבית סירני, כשכל חברי הקבוץ יושבים באולם ודוד הכהן (האבא של הנוער העובד) סיפר אגדה חסידית וקיבל כל ילד לתנועה בלחיצת יד.

בפעולות התנועה למדה סבתי מחנאות והשתתפה בפעילויות רעיוניות. בתקופה זו החינוך הרעיוני היה חשוב ביותר.

בתום הפעילויות היתה סבתי הולכת לישון בחדר עם שלוש מחברותיה.

בערבי שבתות היתה סבתי הולכת עם שאר הילדים לארוחת ערב בחדר האכילה של בית הספר. לפני תחילת הארוחה הייתה נערכת קבלת שבת. היו מקריאים קטע מפרשת השבוע, מנגנים קטעי נגינה ושרים. רק אחרי שאמרו בתאבון אפשר היה להתחיל לאכול. כל ערב שבת קבלו הילדים חצי טבלת שוקולד וביום שבת בבוקר, צלוחית קטנה של שמנת נקייה.

אחרי ארוחת הערב היו לעיתים מסיבות עם תכנים שונים שהכינו הילדים, שירה וריקודים. סבתי אהבה לרקוד והייתה הולכת לרקוד גם עם הילדים מחברת הנוער.

בתקופת נעוריה של סבתי קלט הקבוץ הרבה ילדים עולים שהצטרפו לכיתות בית הספר, לכתות מיוחדות ולחברות נוער. בחברות הנוער היו הילדים לומדים ארבע שעות ועובדים ארבע שעות שלא כילדי הקבוץ שלמדו שש שעות ועבדו שעתיים. לסבתי הייתה רגישות גדולה לקליטת ילדים עולים ויצרה איתם קשרים כדי להקל עליהם את הקליטה בארץ.

במסגרת תנועת הנוער העובד יצאה לקורס מדריכים וכשהחלו להגיע גלי העליה הגדולים לאחר קום המדינה, התנדבה להדריך במעברת ברנר שהוקמה מעבר לכביש רחובות - גדרה מול הכניסה לקבוץ. את חניכי המעברה הדריכה שנתיים.
הדרכה במעברת ברנר

https://www.youtube.com/watch?v=qkBw3KUExqg

עילית הולכת עם חניכי המעברה
לטיול

העולים הראשונים הגיעו למעברה בשעות הערב. כשהודיעו לחברי הקבוץ שהם הגיעו ירדו אליהם עם סירי מרק גדולים. אחר כך אירגנו קבוצות לפי גילאים ולכל קבוצה היה מדריך. סבתי קבלה את הקבוצה הבוגרת שהיו בה נערות מגיל שלוש עשרה, שבאו בלווית אחיהן הבוגרים שעברו כבר את גיל העשרים.

נוצר מצב מאוד מוזר שסבתי שהייתה בת שבע עשרה הדריכה אנשים עד גיל עשרים וחמש. למה הם באו לפעולות? ראשית משום שלבנות אסור היה לצאת מהבית, ביחוד בערב, בלי ליווי של האחים הבוגרים. ושנית משום שבפעולות התנועה הביאה להם סבתי את ארץ ישראל היפה בספור, בשיר וברקוד. זה היה להם כל כך חשוב שלעיתים הם היו באים לפעולות ישר מהעבודה אפילו בלי לאכול ולהתרחץ.

הפעולות במעברה היו מתקיימות פעמיים בשבוע ודרשו ממנה הכנה רבה. לפעמים היא הייתה יורדת למעברה אפילו ב"הפסקה הגדולה" שבין השיעורים.

החניכים שבאו לפעולות של סבתי היו ברובם יוצאי בגדד, נערים שהיו פעילים בתנועה הציונית בבגדד וחלקם אף ישב שם בבתי סוהר בשל פעילותם הפוליטית.

היה לה קשר טוב גם עם הורי החניכים שהתיחסו אליה בחום רב.

החורף הראשון לקיום המעברה היה חורף גשום מאוד. יום אחד היה שבר ענן, כמויות מים גדולות זרמו במורד הגבעה והציפו את המעברה.

חברי הקבוץ התגייסו לעזרה. לקחו לקבוץ את כל החניכים של תנועת הנוער ואת האמהות עם הילדים הקטנים והתינוקות שאוהליהם הוצפו מים. סבתי טיפלה תחילה באמהות עם התינוקות. האמהות היו כל כך מותשות שלא היה להן כח לרחוץ את התינוקות. אז סבתי (ועוד בנות) לקחו את התינוקות לגן הילדים הקרוב, שטפו את התינוקות במים קרים והחזירו אותם לאימהות נקיים (מזל שבעקבות פעולה זו לא קבל אף ילד דלקת ראות). אחר כך היא הלכה להשכיב לישון את הילדים הגדולים, שפינו למענם את כיתות בית הספר.

לאחר שלושה ימים ירדו המים ותושבי המעברה יכלו לחזור לאוהליהם.

המשחקים בהם שיחקה סבתי בנעוריה היו בחלקם הגדול משחקי חוץ. היא שחקה בחמש אבנים, קפיצה בחבל, קלס, דודס, משחקי מילים, דמקה, סבלנות רבותי ועוד משחקים מהסוג הזה.

מרד הנעורים – עילית מספרת שהייתה ילדה טובה ולא כל כך מרדה. מרידתה באביה התבטאה בלקיחת קוביית שוקולד מארון הממתקים כשהוריה לא היו בבית. מאחר ומצפונה הציק לה הייתה משאירה פתק בזו הלשון: "גנבתי לכם שוקולד". אך באורח פלא מעולם לא חסר שוקולד שניתן ל"גנבו".

המרד באמה היה בבניית אישיות וערכים המנוגדים לאישיותה וערכיה של אמה. אבל זו הייתה מהפכה שקטה שעשתה בינה לבין עצמה בלבד.

דברים שיש היום ולא היו בתקופת ילדותה של סבתי

בתקופת ילדותה של סבתי לא היו טלפונים בחדרי החברים. בכל הקבוץ היה טלפון אחד בלבד, טלפון עם חוגה, והחברים היו עומדים בתור כדי לטלפן.

לא היו טלפונים ניידים.

לא היו שעונים דיגיטלים – היו שעונים מיכניים בלבד.

היו מעט מכוניות ואת העבודה בשדה עשו בעזרת סוסים. לטיולים היו נוסעים במשאיות עם ספסלים.

לא היו מכונות לאסוף כותנה - את הכותנה היו קוטפים ביד.

לא היו מחשבונים – היתה חשבוניה.

לא היה מחשב אישי ולא מעבד תמלילים – הייתה מכונת כתיבה.

בבית לא היו תנורים וגם לא מיקרוגל- בישלו על פלטה חשמלית ואפו על פתיליה.

לא היו מזגנים ולא תנורים משוכללים - התחממו מתחת לשמיכות.

התנור הראשון שקבלו נקרא "פיירסייד" והיה מוזן בנפט.

כשלא היה חשמל הדליקו מנורות נפט או לוקסים.

לא היה פניצילין, לא טיטולים, לא פלסטיק, ניילון, עדשות מגע, וידאו, טלויזיה. לא היו כרטיסי אשראי – שילמו במזומן או קנו בהקפה.

אדם טרם דרך על הירח ולווינים לא שייטו בחלל.

עדיין לא גילו את הגנום האנושי ולא הינדסו צמחים ובעלי חי.

אבל האנשים היו יותר צנועים והפערים יותר קטנים.

היום החיים הרבה יותר נוחים ומפנקים.

הרפואה התפתחה, אורך החיים ואיכותם עלו.

הידע מוכפל כה מהר שקשה לעקוב אחרי כל החידושים.

קצב הדבור הרבה יותר מהיר ולעיתים קשה לקלוט את הנאמר.

העולם הפך לכפר אחד גדול וכל אחד יכול לדעת מה קורה בקצה השני של העולם ואפילו המלחמות נערכות בשדור חי.

מקצועות רבים נעלמים וחדשים נולדים.

החלומות והאידיאולוגיות הגדולות איכזבו - חלומות חדשים צצים תחתיהם.

ספור המשפחה בארץ

אם סבתי, הני נוסבאום, השתיכה לקבוצת "חירות" בגרמניה, והכשירה עצמה בכפר גרמני בגדול ירקות, עלתה ארצה בשנת 1929 והיא בת 18. עם בואה הצטרפה לקבוץ גבעת ברנר בו התרכזו חברי קבוצת "חרות".

אב סבתי גד- גוטשי ממוט עלה ארצה מברלין, התחנך במוסד "אהבה", השתלם במסגרות. בשנת 1933, עלה לארץ כנציג הראשון של מוסד "אהבה" והצטרף לקבוץ גבעת ברנר.

גד וחנה נישאו ובפסח 1934 נולדה סבתי עילית.

הני עבדה בגן הירק וגוטשי במסגריה. כל חברי גבעת ברנר היו חברים בארגון "ההגנה". במסגרת "ההגנה" עסק גוטשי בתיקון כלי נשק ובהטמנת סליקים. הוא ניחן בחוש דרמטי והיה משתתף בהצגות שהוצגו בקבוץ.

כשסבתי עילית הייתה בת שלוש התגרשו הוריה.

גוטשי נישא לגיזלה שהיתה גננת ואם לבת בשם יעל ובשנת 1944 נולדה בתם נורית.

גוטשי עבר מהעבודה במסגריה לעבודה במפעל "מטר" שייצר מוצרי השקיה, היה איש שירות שדה בחברת "רוית" שעסקה בשיווק מוצרי השקיה, מטעמה הסתובב בכל הארץ ונסע לארצות רבות בחו"ל. עבודתו האחרונה הייתה בקרת איכות. כאמור הוא אהב לשחק בהצגות, לשחק כדורגל ולצפות במשחקי כדור סל. במלחמת השחרור עבר קורס חבלה ווהשתתף בקרבות רבים בדרום. בהיותו בן 70 בלבד נפטר בעת טיול באירופה.

כאשר עילית היתה בת 12, אימה, הני, נשאה לאליעזר ורטהיים וילדה איתו שתי בנות: רינה ויעל.

לאחר שחיסלו בגבעת ברנר את גן הירק, עברה הני לעבוד עם בעלה אליעזר בכרם. לאחר שנים עבדה כמחסנאית בגדים בחברת נוער, במרכול, בכריכיה ובמחסן הבגדים. בין עיסוקיה נמנו שירה במקהלה, לימודים וטיולים עם מכון בן צבי, למוד ערבית, תנ"ך ועוד. אהבה אומנות והסטוריה. נפטרה בגיל 95.

צבא ושנה שלישית

סבי צבי וסבתי עילית מתחתנים

סבתי עילית התגיסה לצבא בתום לימודיה ושרתה כקשרית בחטיבה שבע. עם סיום שירותה הצבאי התנדבה סבתי לשנת שירות והדריכה, במסגרת הנוער העובד,בקן מחנות עולים בנווה שאנן בחיפה, במעברת עפולה, ובבניית תוכניות הדרכה במרכז הנוער העובד בתל אביב.

בתום שנת השירות חזרה לגבעת ברנר, עבדה במשתלה, ובשנת 1960 והיא בת 26 נישאה לצבי קריב שהיה חבר קיבוץ שער העמקים. את ביתם החליטו לבנות בשער העמקים.

שער העמקים
בשער העמקים עבדה סבתי בעבודות רבות. בשנת 1964 הם אימצו לבן את יהודה פיטש, (ששונה שמו לקריב) כשהוא בן שש. אחרי כן נולדו שתי בנותיהן נעמי  (אמי) ואורית (דודתי).

בשער העמקים עבד צבי במסגריה כחרט, ריכז את המסגריה והמוסך והיה בין מקימי ורכז מפעל כרומגן.

 סבי צבי נולד בחוטין שבבסרביה (במזרח אירופה), הוגלה עם משפחתו לטרסניסטריה, איבד שם את שני הוריו, ועלה ארצה עם אחיו אהרונצ'יק בשנת 1946 והוא ילד בן 11 בלבד.

לאחר שהשתחרר ממחנה עתלית הצטרף לקבוצת ילדים בשער העמקים. כעבור שנה חלה בשחפת ובילה כמה שנים בבתי חולים. במסגרת עליית הנוער למד שענות, עבד במקצוע זה אצל שען בירושלים וחזר לקבוץ שער העמקים.

בשנת 1968 עברו סבי צבי וסבתי עילית עם ילדיהם יהודה, נעמי ואורית בתוספת כלבתם צחית, לגבעת ברנר שם המשיכו לגדל את שלושת ילדיהם.

סבתי עילית חזרה לעבוד במשתלה וסבי צבי התקבל לעבודה כחרט במפעל "מטר".

יהודה התקבל לכתה ב' נעמי לפעוטון ואורית לבית התינוקות.

בהמשך השנים למד סבא צבי הנדסת מכונות ברופין ועבד במחלקת שרטוט. הוא שיפר מוצרים, המציא חדשים והיה היחיד שידע גם לשרטט את המוצר וגם לבנותו על המכונה. סבא צבי לא למד לשרטט במחשב והמשיך לשרטט ביד כשהוא מדייק עד עשירית המילימטר.

סבא צבי נבחר למזכיר פנים בקיבוץ והיה פעיל בועדות שונות עד יומו האחרון. לאחר שמפעל "מטר" נמכר, יצא לפנסיה, בריאותו הדרדרה ובערב שבת ה- 21.01.2011 עבר לעולם שכולו טוב.

סבתי עילית למדה תכנון גנים והמשיכה לעבוד במשתלה עד יציאתה לפנסיה.

בד בבד עם עבודתה במשתלה עסקה גם בפעילות ציבורית בנעמ"ת, בהסתדרות ובמפלגת העבודה, ריכזה את "מועדון בין ערבים", מועדון המיועד לאנשים הנמצאים במחצית חייהם השנייה. במועדון זה היו החברים נפגשים פעם בשבוע להרצאות שונות, יוצאים לטיולים וגם לנופשים. הדבר לא היה תמיד פשוט כי למועדון השתייכו גם הוריה, דודותיה ומחנכיה.

את המועדון הזה היא ניהלה עשרים ושמונה שנים. במקביל הקימה מכללה אזורית למבוגרים, שהתכנסה בימי שני פעם בשבוע, ונהלה אותה במשך שש עשרה שנה.

כדי לשמר קשרים ולהפעיל פעילויות אזוריות, השתתפה שש עשרה שנה בצוות עלו"ה (עושים למען ותיקי האזור) שיזם וביצע פעילויות אזוריות שונות וגם בפורום למען החבר הותיק של מועצה אזורית ברנר.

לצד עיסוקים אלו השתתפה לאורך השנים בחוגי ציור.

היום היא הולכת פעם בשבוע למרכז היום בבית אלעזרי שם היא משתתפת בחוג ציור, מראיינת אנשים לספורי חיים ועוזרת לצוות כשהם מבקשים את עזרתה. ומשתתפת בחוגים שונים הנערכים במקום.

חגים

את החגים חגגה סבתי בהתאם למסורת מקומית שהייתה קשורה למסורת היהודית הכללית אך שונתה בהתאם לרוח הזמן.

בראש השנה היתה סבתי הולכת עם בני משפחתה ושאר חברים לאולם בית סירני. שם מעל הבמה היו סוקרים את מאורעות השנה שחלפה, מציגים את תמונות הילדים שנולדו במשך השנה ושולחים ברכות לשנה החדשה. כמובן שלא חסרו בטקס הופעות ריקודים ושירה.

ביום כיפור – היתה מוגשת בשעה ארבע ארוחה מפסקת לחברים שרצו לצום והלכו להתפלל בבית הכנסת (בגבעת ברנר היו בית כנסת ומטבח כשר להורי חברים מהיום הראשון בו נוסד הקבוץ). סבתי לא צמה אבל הייתה הולכת בסיומו של יום הכפורים לשמוע את תקיעת השופר.

בערב יום כפור מתכנסים כל חברי הקבוץ יחדו לאזכרת נשמות ולשמיעת התפילה "ונתנה תוקף". אחרי כן הולכים למועדון החברים שם ישנה תוכנית בה מספרים חברים על אירוע חשוב בחייהם ומשמיעים להם שיר לפי בחירתם.

סוכות – חג סוכות הוא חג שסבתי מאוד אוהבת. בצעירותה בנו סוכה מרכזית גדולה לכל ילדי בית הספר, מכסים אותה בסכך דקלים ועורכים טקס. כאשר חדלו לקיים סוכה מרכזית החליטה סבתי שהיא מקימה סוכה בביתה. הביאה כפות דקלים, סדרה אותם סביב המרפסת, תלתה שרשרות נייר צבעוניים, סדרה על שולחן צדדי את ארבעת המינים והכינה מסכת עם שירים וקטעי קריאה עליה אנחנו חוזרים מדי שנה בשנה.

עילית בט"ו בשבט בתור ילדה

חנוכה – בחג החנוכה הולכת סבתי עילית לצפות בטכס הבאת הלפיד ממודיעין ע"י ילדי כתה ז' שמתקבלים לחטיבת בני הקבוץ. מסתלת על ההצגות שמציגים ונהנית מהדלקת סיסמאות האש. אחרי כן הולכת לביתה ומדליקה נרות בחנוכיה. חשוב לסבתי לחדליק כל יום את נרות החנוכה.

כשנהלה את מועדון בין ערביים נהגה לשתף את ילדי כתה ז' במסיבת חנוכה שנערכה במועדון החברים.

ט"ו בשבט – כשהייתה סבתי קטנה קשרו לראשה זר מענף של עץ זית, נתנו בידה שתיל והיא הלכה עם אחרים, לקול תזמורת "האומפפה" (תזמורת חצוצרות) לטעת את השתיל בבור שהיה מוכן מראש. אחר כך הייתה הולכת לבקר את השתיל לראות האם צמח.

בשנים האחרונות נוטעים פחות עצים (פשוט המקום נגמר) וכל משפחה נוטעת עץ אחד כנטיעה משפחתית.  

פורים – חג שמח. חג שמותר להשתטות בו. סבתי תמיד התחפשה. היא אהבה את חג פורים. פעם התחפשה לצ'רלי צ'פלין כאשר לבשה את חליפת אביו של אנצו סירני, זה שהיה רופאו האישי של מלך איטליה ושושלתו מגיעה עד תחילת הגלות.

התחפשה גם לחתולה, לדמויות מתקופות היסטוריות שונות ולפעמים שמה סתם משהו כדי שתראה שונה.

כשסבתי היתה צעירה היו מתאספים כל אנשי הקבוץ באולם של בית סירני, הכסאות היו מוסטים הצידה. רבים ישבו על הרצפה. על הבמה היו מופיעים חברים שהכינו הופעות הומוריסטיות שונות השמחה היתה רבה והריקודים עד אור הבוקר. לפעמים בנו בצד ביתנים שונים בהם ניתן לקחת דבר מאכל. אבל תמיד היה יין בשפע. סבי צבי שאהב את הטיפה המרה שתה פעם שתיה מרובה, כשחזר הבייתה לא היה לו כח לעלות במדרגות אז נכנס לחדר השכנים ונרדם על הרצפה בפתח דירתם.

פסח – חג הפסח היה נחוג בהתחלה בחדר האכילה. כשלא היה מקום פרצו את הקיר המערבי של הצריף והוסיפו קטע עבור החג.

פעם חגגו את החג בבית סירני ואת הילדים הבוגרים והוריהם הושיבו בסוכה מעבר ליציעים. ומה עושה אלוהים? ממטיר ממטרים וכולם נרטבים.

המקום נעזב וכל היושבים בסוכה, כולל סבתי אצו רצו לחדר האכילה שם ערכו סדר ספונטני כשמדי פעם מופיע אחד הקריינים ואפילו המקהלה כולה.

סבתי מספרת שהיה זה ליל הסדר בו נהנתה יותר מבכל כל שאר הסדרים.

כשהתרחבה האוכלוסיה וצר המקום בנו המסגרים במשך חודש, מבנה גדול ששימש לחגיגת ליל הסדר בערב החג ולספורט בשאר ימות השנה. אבל גם באולם זה הייתה הצפיפות רבה.

סבתי מספרת שאינה שוכחת את מראה התורנים ההולכים בשורה כולם חגורים סינרים לבנים, מגבעת לבנה על ראשם ובידיהם סירי המרק המהבילים.

מראשית ימיה של גבעת ברנר נוצרה בה הגדה יחודית משלה מעוטרת בציוריו של אריה חצור. הגדה יחודית זו עברה שינויים רבים עד שעוצבה סופית בשנת 1952. בסדר של הגדולים השתתפו רק ילדים מניל ב"ס. לילדים הקטנים יותר היו עורכים סדר נפרד. בערב הסדר לאחר שהשכיבו את הקטנים לישון הייתה נערכת שמירה בו היו השומרות מתחלפות כל מחצית השעה שאף אחת לא תפסיד יותר מדי. אותו סידור נערך גם לגבי השמירה המוגברת ברחבי הקבוץ. שמירה שהייתה נחלת הגברים בלבד.

יום העצמאות – בשנים הראשונות לקיום המדינה הייתה סבתי מצטרפת תמיד לנוסעים לחזות במצעד צה"ל שנערך ברחובות תל אביב. בשנת העשור היה לה חבר שהזמין אותה לקונצרט חגיגי שנערך בהיכל התרבות בתל אביב. סבתי מספרת שנוגנה בו התשיעית לבטהובן והמקהלה הגדולה הפליאה בשירתה. עיריית תל אביב חיכתה עד תום הקונצרט וכשיצאו מהיכל התרבות מולאו השמיים בזיקוקין די נור. ככה כשעיניהם נשואות לשמיים הסתובבו ברחובות העיר עד שחזרו לגבעת ברנר לחגיגה שנערכה בבית. למחרת נסעה סבתי עם אותה מקהלה לירושלים לקונצרט נוסף ושם ישבה וחזתה במצעד שעדיין צעד. ליום העצמאות, כמו לליל הסדר, יצרו הגדת חג ששוזרו בה מאורעות העם היהודי, החל מהשואה, דרך העליות לארץ, בנייתה, המלחמה על הקמתה וכו'. הגדה זו שונתה עם השנים בעקבות האירועים והמלחמות. תמיד היו בהגדה זו הרבה שירים אותם שר הקהל בליווי תזמורת, מקהלה וסולנים. כמובן שגם הופעות ריקודים מעולם לא חסרו. לאחר תום המסיבה היו יוצאים החוצה ורוקדים זמן רב. כשהייתה סבתי צעירה היו נערכות ביום העצמאות אחר הצהריים ביתנים בהם היה על הקהל לבצע משימות שונות: כיריה למטרה, השחלת טבעות על מוט, טפוס על עמוד ועוד. בבוקר היו יוצאים כל חברי הקבוץ לפיקניק משותף באחד מיערות הקק"ל. כעבור שנים בוטלו מנהגים אלו והפיקניק הפך למשפחתי כמו אצל כל עם ישראל.

אחד במאי, חג הפועלים הוא חג שמזמן שכחו על קיומו אבל בימי נערותה של סבתי היה זה חג חשוב. סבתי יצאה עם שאר חבריה לבושים בבגדי התנועה כשסיסמאות שונות נישאות בידיהם והצטרפו לתהלוכה הגדולה שצעדה ברחובות העיר. כשהיה מזג האויר סביר זה היה מאוד נעים אך כשהיה חמסין – חבל על הזמן. עם הזמן חדל נוהג זה.

בל"ג בעומר, מספרת סבתי, היינו מערימים ערמת עצים גדולה על מגרש הספורט שליד בתי הכיתות ואש גדולה הייתה פורצת למרומים. היו הילדים עומדים ומסתכלים באש המיתמרת, זורקים לתוכה תפוחי אדמה והולכים הבייתה כשפניהם מושחרים מפיח.

והיו מבין הבנים שניסו לקפוץ מעל האש. יש שהצליחו ויש שניכוו קלות אבל זה לא הרתיע אותם.

חג השבועות – כשסבתי הייתה צעירה היו בקבוץ "ענפים" רבים: גן ירק, פרדס ועצי פרי נשירים, פלחה ומספא, רפת ודיר, מדגרה ולול, "רימון" ונגרייה, "מטר" ומסגריה, משתלת עצי נוי ומשתלת הסייפנים וגם מכוורת, בית ישע (בית הבראה) וכריכיה, וגם מתפרה ומטבח ומשק הילדים.

כל ענף היה מכין עגלה מקושטת ושם עליה את קיימת. אותנו הילדים הלבישו במכנסיים כחולים וחולצות לבנות, על ראשנו שמו חיתול מוחזק בזר ענפי זית. כך עברנו ברחבי המשק כשבכל מקום מצטרפת עגלה נוספת לתהלוכה.

במקום הכינוס חיכו לבאים חביות עם מיץ תפוזים שנסחט בבית חרושת רמון ובמה, מעליה נישאה ברכת מרכז המשק, רקדו ה"כוהנות" את ריקודן שבסיומו קיבלו מידי החברים את ביכוריהם. ביכורים, שתרומתם קודש לקרן הקיימת לישראל. הגנים הביאו מאשר גידלו בגנים לאחר שיצאו בריקוד מעגלי לרגלי הבמה ואז הגיע שיאו של החג עת עלו על הבמה כל האימהות נושאות בזרועותיהן את ילידי אותה שנה.

בתום הטכס פרצו הסוסים בדהרה, טרקטורי עג"ש (ענף גידולי שדה) הראו לקהל את מיגוון ביצועיהן. והחברים התחרו ביניהם איזה ענף ינצח במשיכת חבל.

בדרך כלל נעכה תחרות בין אנשי התעשיה לעובדי החקלאות.  

אירועים מיוחדים בתולדות העם והמדינה

ברוב האירועים שאירעו בעם ובמדינה הייתה השתתפותה של סבתי השתתפות פסיבית אך משמעותית לחייה.

מאורעות 1936- 1939: בעת מאורעות אלו הייתה סבתי עדיין ילדה קטנה אך זכור לה שלאחר שנהרג חבר קיבוץ בדרך לחולדה ובעת הלוויה פתחו הערבים ביריות על המלווים. את ילדי הגן שנשארו בבתי הילדים השכיבו מתחת המיטות והם שכבו שם עד תום האירוע.

מלחמת העולם השניה:

בספטמבר 1939 הכריז היטלר על פתיחת מלחמת העולם השניה ופלש לפולין. בזמן שנאם טיילה סבתי עם אמה ברחובות ירושלים. לפתע הפר את השקט קולו הצווחני והצעקני. מכל החלונות בקע הקול ולא ניתן להתעלם ממנו. סבתי אינה זוכרת ממה נרעשה יותר מהנאום הצעקני שלא הבינה את תוכנו או בתגובתה הנרעשת של אמה שהבינה היטב כל מלה ומלה. בכל אופן מאותו יום נשבעה שהיא לעולם לא תדבר בשפה זו ולא למדה אף מלה למרות שבסביבתה רבו דוברי הגרמנית.

בחדרו של אביה הייתה תלויה מפת העולם- ויום יום היה עוקב אחר החדשות ומסמן את התקדמות הצבאות ונסיגתם.

בשנת 1944 התקימה בגבעת ברנר מועצת הקבוץ המאוחד. במועצה זו הופיעה רניה ניצולת מרד גטו ורשא. היא הייתה הראשונה שהגיעה משם וסיפרה ממקור ראשון את שראתה במו עיניה. על הרעב והרצח בגטו, על המשלוחים לאושוויץ על ההשמדה ועל המרד. עוד לפני שהיא הגיעה הסתננו שמועות משמועות שונות אבל מעטים היו האנשים שהאמינו להן. מי יכול להאמין לרוע שכזה.

אבל רניה ספרה הכל. סבתי שהייתה בת עשר ישבה ושמעה כל וכל ששמעה השפיעה רבות עליה ועל חייה. מאז חשבה מה היא יכולה לעשות. הייתה כותבת עם חברותיה מכתבים לניצולי השואה ומשתדלת לעזור להם בארץ בקליטתם ככל יכולתה.

כשהודיעו שהרכבת הבאה ממצרים נושאת בתוכה את ילדי טהרן, ירדה עם שאר בני כתתה לרחובות וחיכתה איתם בלב נרגש להופעת הרכבת. כשזו הגיעה והילדים שפניהם חיוורות ורזות ושערם מגולח ניראו מבעד לחלונות הפתוחים הריעו לכבודם וזרקו להם תפוזים.

ההצבעה באו"ם – בעת ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית ישבה סבתי עם אביה ליד הרדיו וספרו ביחד את המצביעים בעד. לאחר שהתקבלה ההחלטה (אשר הכריזה למעשה על הכרה בקיומה של מדינת ישראל) עלו לחדר האכילה שם הרימו כוסית ופרצו בריקודים סוערים. למחרת פרצה מלחמת השחרור.

סבתי השתתפה בקורס של קשר בדגלים. לימודיה הופסקו והיא יצאה לעבודה של שמונה שעות עבודה כדי למלא את מקומם של החברים שיצאו להלחם. מגבעת ברנר יצאו השיירות לדרום ולחולדה משם המשיכו לכוון ירושלים, ובמסגריה השתתף אביה בשיריון הרכבים שיצאו לבירה ולמקומות אחרים. ימים רבים ציפתה לשוב אביה שהשתתף בקרבות, אך ביטחונה שלאביה לא יכול לקרות מאומה שיריין אותה מפני החרדות. פעמיים העירו אותה ואת חבריה באמצע הלילה כדי לפנות את מיטותיהם לילדי נגבה, ולילדי אורים וכפר מנחם שהגיעו לקבוץ באמצע הלילה לאחר שפינו אתם מיישוביהם הנמצאים תחת התקפות כבדות של הערבים.

במלחמת סיני הייתה סבתי מגוייסת ושירתה כקשרית בחטיבה של אנשי לוד – רמלה, חטיבה שהועלתה מוקדם צפונה עקב סירוב פקודה שסרב מפקד החטיבה לדיין שהיה אז הרמטכ"ל. סירוב זה הציל חייהם של מאות חיילים ודיין בעצמו כתב על כך בספרו: "דרשתי מחיילים אלו את שידעתי שאין ביכולתם לבצע."

במלחמת ששת הימים הייתה סבתי כבר אמא. היה עליה לשמור על ביתה והשתתפותה התבטאה במעקב אחר המתרחש בלבד.
 אלו חייה של סבתי עילית.

מסלול חייה של עילית קריב

הצג את מסלול חיי סבתא עילית קריב במפה גדולה יותר